קטגוריות
כללי

הכל זורם

אני לא זוכר מתי התחילו רשמית להוסיף סמים למי השתייה שלנו. טוב, חוסר האפשרות לזכור דברים כאלה הוא חלק מהעניין, אפקט עיקרי ורצוי של קוקטייל הכימיקלים הממלכתי הזה.

נדמה לי שפעם, לפני שזה התחיל, היו מוסיפים למים רק פלואוריד – הם אמרו שזה כדי לשמור על שיניים של ילדים. וכשאנשים לא התנגדו לעצם הרעיון, זה כנראה פתח לרשויות את התיאבון ואת הדלת לעוד. אולי גם ההתלהבות הפתאומית שלהן להפוך סמים קלים לחוקיים ופופולריים היתה קשורה לזה. כמו שאמרתי, אני לא ממש זוכר.

עצם העובדה שהמים מלאים בסמים ידועה וגלויה לכולם – מאוכלוסיית משתמשים נאמנה כזאת כבר אין צורך לשמור סודות מדינה. אבל מידע על ההרכב המדויק של הקוקטייל לא קיים בשום מקום, אולי בגלל עניינים מסחריים שקשורים לזכיין המפעיל.

מה שידוע, בעיקר מניסיון אישי והצלבת חוויות בין אזרחים שונים, הוא רק שההרכב משתנה מיום ליום. בתחילת השבוע יש יותר חומרים שגורמים אופוריה עדינה ומשרים ביטחון ומיקוד, כדי לאזן את האפקט הטראומטי של החזרה לעבודה. לקראת סוף השבוע תופסים את מרכז הבמה חומרים אחרים, שבין היתר מעצימים את הצורך בחברה ואישור מהסביבה, וגם מדרבנים את הרצון לצאת לקניות ולאתרי נופש. בחגים יש גם תוספות מיוחדות שמשרות אווירת חג נכונה.

נראה שאף אחד מהסמים האלה לא ממכר, עובדה ששומרת על גמישות ההפעלה ומאפשרת שינויים מיידיים לפי הצורך בהרכב החומרים ובמינונים.

כמו שאפשר לראות, בריאות הנפש של האזרחים נמצאת בראש מעייניה של המדינה, ומגיל אפס קשה להימנע מלשמוע ולראות את המסר ״שתו לפחות שמונה כוסות מים ביום״, שהפך לסוג של המנון לאומי בלתי מוכרז.

וזה לא שצריך להפעיל כפייה כלשהי כדי שאנשים ישתו. מי לא ירצה ליהנות מההיי הזה, בחינם ובלי להתאמץ? ומי מספיק מזוכיסט כדי להיות היחיד במשרד ביום ראשון בבוקר שלא לגם בקפדנות את הכמות המומלצת כבר ממוצאי שבת? הדינמיקה החברתית הרי עושה את שלה טוב יותר מכל פעולת אכיפה.

צריך להודות שמאז תחילת הפרויקט הזה האנשים במדינה מאוד חיוביים, ערניים, חברותיים ויצרניים – משהו כמו סוג האישיות הגנרי שהיה אהוד על מורים בילדותי – ודי כיף להיות בחברתם (אפילו אם הכיף הזה בעצמו נגרם על ידי החומרים במים). מי שמווסת את הקוקטייל יודע מה הוא עושה; הסיכוי להרגיש בימינו תחושה שלילית כלשהי, או אפילו לשמוע עליה מאחרים, שואף לאפס. אז אפשר להגיד שזה, בהגדרה, מקום שתענוג לחיות בו.

ובכל זאת, לפעמים אני מתעייף מהמים התזזיתיים האלה ומכל התחושות הנפלאות שהם מביאים. ואז אני משיג לעצמי בשוק השחור בקבוק של מי ברז מיובאים. האספקה לא סדירה וזה עולה הון, אבל שווה כל אגורה. אני מעביר את המים לבקבוק סתמי כלשהו שלא יעורר חשד, הולך לשפת הים ומתיישב על החול עם הפנים אל האופק, וכשאני שותה אני לא מרגיש כלום, ממש כלום, חוץ מהנוזל שיורד בגרון. ברגעים הנדירים האלה אני יכול פשוט להסתכל על הים, רק אני והוא, בלי מוזיקת הרקע החברתית שאמורה ללוות כל רגע ורגע מהחיים. והכלום המבורך הזה הוא בעצמו חזק כל כך, שיש כאלה שלא מאמינים שהמים המוברחים האלה הם סתם מים, ומשוכנעים שחייב להיות בהם איזשהו סם מסוכן שעלול להחריב את החברה המוצלחת שבנינו כאן אם לא יעצרו אותו בזמן.

קטגוריות
כללי

דילול העדר

בסופרמרקט השכונתי החליפו את הקופות הרושמות במכונות תשלום שהפכו את עבודת הקופאים לקלה בהרבה.

קלה כל כך, שבהמשך נפטרו גם מהקופאים עצמם, והמכונות התחילו לעבוד לבד תחת השגחה רצופה של מצלמות.

כעבור זמן קצר הגיע השלב האחרון, שבו גם הלקוחות נעשו מיותרים. הכל עובד מצוין בלעדיהם: מוצרים יוצאים מהמחסן וחוזרים אליו בסרט נע אינסופי, תוך כדי הזזת נתונים אוטומטית בין קטגוריות חשבונאיות שונות אי שם במרתפי התאגיד.

בחוץ, בינתיים, עומדים תמיד אנשים רעבים עם פרצופים דבוקים לחלון, אחרי שחיפשו לשווא את דלתות הכניסה שכבר מזמן בוטלו והוסרו מהחזית; ומשם הם צופים בכל העושר התיאורטי הזה רוקד בהנאה מופגנת קדימה ואחורה, יום ולילה, בינו לבין עצמו.

אבל מישהו בקהל התחיל להשמיע נבואת זעם חדשה: השלב הנוכחי הוא לא הסוף; בקרוב יגיע השלב האחרון האמיתי, אחרית הימים שבה אפילו המוצרים ייעלמו מהסופרמרקט, ואיתם גם המקום עצמו, וכל מה שיישאר יהיה הנתונים הכספיים המופשטים, אהובי נפשו היחידים של התאגיד, שיפרקו מעל גבם אחת ולתמיד את נטל המציאות הממשית. הנבואה הזאת מתקבלת כמובן בלעג הראוי לה. כולם מסכימים שדבר קיצוני כזה לעולם לא יוכל לקרות כאן, אצלנו בשכונה.

קטגוריות
כללי

הִיטְלֶס

מכל סיוטי הלילה שעברו עליי אי פעם, הגרוע ביותר ללא שום תחרות היה זה של אתמול.

בחלום ישבתי באיזה מקום דמוי בית קפה ומצאתי את עצמי מתחיל ויכוח פוליטי עם אדם זר. איך שהבנתי שהוא חושב אחרת ממני, ישר עשיתי את הדבר המתבקש והשוויתי אותו להיטלר. אבל לתדהמתי זה לא עשה עליו שום רושם. הוא רק הסתכל עליי מוזר כאילו אמרתי מילה בג׳יבריש, והמשיך בוויכוח.

חשבתי שהוא לא שמע טוב, אז קראתי לו שוב בשם המפורש ואמרתי בפרצוף ידעני שהוא והיטלר ממש תאומים סיאמיים בכל הקשור להשקפת עולם.

גם הפעם הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, ושאל: מה זה ההיטלר הזה שאתה כל הזמן מקשקש עליו?

ברגע הזה נחתה עליי תחושת אימה שקשה לתאר. קמתי והתחלתי להסתובב בין האנשים האחרים שהיו שם, ולכל אחד מהם קראתי היטלר – בהתחלה בקול רם ונוקב, אבל ככל שצברתי יותר ויותר מבטים משתוממים, הטון שלי הפך לשאלה נואשת שעליה אף אחד לא טרח לענות.

ואז הופיע איש נרגן ומשופם, שנראה שתי טיפות מים כמו… כמו… אבל אני כבר הייתי מובס לגמרי, ולא יכולתי להביא את עצמי להגיד את המילה. הוא ניגש אליי ואמר לי שביקום הזה שאליו הגעתי, היטלר לא נולד ולא התקיים מעולם, וכנ״ל גם הזוועות המפורסמות שלו.

עשה לעצמך טובה וברח מהר מהגיהנום הזה, הוא אמר, קח את ההשוואות שלך וברח, כי האנשים כאן טיפשים ומסכנים, אין להם תרבות דיון והם לא מבינים כלום בפוליטיקה. והכי גרוע, הם אפילו לא יודעים מה הם מפסידים! מה שווים החיים בלי היטלר? איך אפשר בכלל להגיד משהו משמעותי בלעדיו? לך, לך עכשיו, לפני שתיתקע כאן לתמיד!

ואז התעוררתי מכוסה בזיעה קרה. אשתי התעוררה מהצרחות שלי, הדליקה את האור ושאלה בבהלה מה קרה. היא כנראה חיפפה בתחזוקה שלפני השינה, וכשראיתי את הצללית הכהה מעל השפה העליונה שלה הצבעתי עליה וצעקתי באינסטינקט: היטלר! היטלר!

היא העיפה לי סטירה מצלצלת, ודמעות אושר מילאו את עיניי: היא הבינה אותי, וככה ידעתי שזהו, הסיוט נגמר וחזרתי לציוויליזציה.

קטגוריות
כללי

בית מהעבודה

חשבתי שהבוס שוב התבלבל בסדר המילים, כמו שקרה לו לעתים קרובות. אבל לא: הוא באמת התכוון להגיד שמעכשיו נעבור למתכונת של בית מהעבודה. מעכשיו נהיה משפחה באמת, ולא רק כדימוי ציני של מנהלים.

בימים הראשונים עדיין התגעגעתי למשפחה המקורית שלי, לבית ההוא שעזבתי עם המזוודה האחת שהרשו לנו להביא למשרד. אבל זה עבר לי די מהר. לעובדים אחרים היה קשה יותר עם הגמילה, ומדי ערב הבוס הקדיש לכל אחד מהם זמן איכות: הוא התיישב ליד העובד, החזיק לו את היד והקריא לו סיפור תמים ומנחם עד שהעיניים נעצמו ואפשר היה לעבור לעובד הבא בתור.

שגרת החיים הזו הביאה, כמובן, לעלייה משמעותית בכל הפרמטרים החשובים שבהם נמדדה הפעילות שלנו. החיים שבחוץ – כל אותן שעות חצי מתות בין יום עבודה אחד למשנהו, שגם ככה לא שימשו לשום דבר מעבר לצפייה מסוממת בטלוויזיה או השמדה המונית של אנרגיה מוחית באמצעות הטלפון הנייד – הפסיקו סוף סוף להפריע לפרודוקטיביות שלנו. ורק אז הבנו איזו משקולת מיותרת הם היו על צווארנו כל השנים.

ערב אחד, כשאני והבוס עמדנו שנינו וצחצחנו שיניים מול הראי בשירותים, שאלתי אותו פתאום: לאן כל זה מוביל? עד מתי נחיה כאן ככה?

הוא הסתכל עליי דרך הראי במבט סלחני, ואמר בפה מלא קצף: אפילו שם בחוץ אף אחד לא שואל לאן ועד מתי. כולם חיים מיום ליום, משעה לשעה, הולכים תמיד קדימה ולא מסתכלים לאחור. ואם התפוקה עולה, ואיתה גם שווי המניות, אז עשינו את שלנו.

אתה לא מתגעגע למשפחה שלך – שאלתי ברוב טמטומי – לאישה, לילדים?

שום דבר לא מונע מהם להגיש מועמדות לאחת המשרות הפנויות, הוא אמר באותו טון ואותה הבעה. הם ייבחנו כמו כל מועמד אחר. המשפחה הזאת תמיד מתרחבת, לא? אל תטריד את עצמך בזה, תן למחלקת כוח אדם לשבור את הראש. ועכשיו לך לישון; מחר עוד יום ארוך. אני כבר אבוא להעיר אותך.

קטגוריות
כללי

במשחק הזה

במשחק הזה אין מנצחים. רק מפסידים ולא מפסידים – אלה שאיכשהו החמיצו את התבוסה, או שהיא פספסה אותם, או שידעו לזוז מדרכה ברגע האחרון.

במה מפוארת לחלוקת מדליות דווקא יש. אבל מי שעומד עליה מרגיש היטב את הרעידות מתחת לכפות רגליו, את התנודות הקלות והפתאומיות, ותפילתו היחידה היא לרדת משם בשלום, לפני שהבמה תפיל אותו לתהום. ומדי פעם מישהו מבין עניין, נשבר ויורד עוד לפני שהמדליה הונחה על צווארו.

גם סיפורי ניצחון יש, שעליהם כולנו גדלנו ושאורם המסנוור מפריע לנו תמיד לראות נכון את הדרך. הם נוהגים לבוא אליך מקדימה, ישר בעיניים, ומושכים אותך בקסמיהם הלאה והלאה, הרחק מעצמך. רק עוד הצלחה אחת ותוכל לגעת בשלווה, הם אומרים, אבל בקולם המתורגל אפשר לשמוע נימה של חוסר ביטחון. אפילו הם לא טובים בשקרים גדולים כל כך, והאמונה בהם נמצאת כולה בנפשו של השומע.

אל יתהלל חוגר כמפתח, הם אומרים לך כדי שתתמיד במאמציך, ומציגים לך את תמונות הגבורה הרשמיות של החוזרים מהקרב. אבל גם התמונות האלה צולמו מראש ולא לאחר מעשה, כי מראש הוא הזמן היחיד שבו מישהו מנצח כאן. אלה שחזרו הם רק אלה שלא הפסידו, אלה שיודעים תמיד שלא בזכות עצמם הם נמצאים כאן, אלא בחסד כלשהו, אולי מקרי ואולי לא, שהוא השערה הדקה והיחידה שהפרידה בינם לבין סוף אחר לגמרי.

קטגוריות
כללי

שביתת המשביתים

גם בימים ההם, כשהמציאות נעשתה מהירה ומוזרה יותר מרגע לרגע, עדיין נשאר לנו עוגן אחד של יציבות, משענת בטוחה בעולם אכזר ובלתי צפוי: השביתה היומית, כל פעם בשירות חיוני אחר.

זו היתה מסורת — המסורת היחידה שיצרה קשר ברור בין ההווה לעבר והזכירה לנו שאנחנו עדיין חיים, אחרי הכל, באותה מדינה של פעם.

כולם נהגו להתלונן על ההפרעות המייגעות והבלתי נגמרות האלה, שמנעו מאיתנו לפתח שגרה של ממש; אבל לא מעט אנשים התוודו בשקט שהם בעצם מברכים עליהן עמוק בלב, גם אם בלי לדעת בדיוק למה.

התשובה לשאלה הזאת נחתה עלינו בלי התרעה ערב אחד, שבו הופיעו יחד בטלוויזיה כל הפרצופים הנרגנים הקבועים — ההוא מהסתדרות המורים, ההיא מאיגוד האחיות, הקירח מהרכבת, הצעקנית מהאוניברסיטאות, ושאר החבורה — והודיעו שהם לא מסכימים יותר שניקח אותם, ואת השירות החשוב שהם נותנים לנו, כמובן מאליו. הם יניחו את נשקם, ויראו לנו מה עלול לקרות כשהם מפסיקים לרגע את מלחמת הקודש שלהם.

זה נשמע כמו בדיחה, אבל אף אחד לא צחק. כולם הבינו מיד, באינסטינקט חייתי, מה מונח על כף המאזניים; ופאניקה שטפה את הארץ.

הממשלה הגיעה בהרכב מלא למטה ההסתדרות כדי להתחנן לביטול הגזירה, והסכימה מראש לוויתורים תקציביים חסרי תקדים.

אבל הפעם זה לא היה עניין של כסף, אלא של כבוד, והבוסים הגדולים של המשק נשארו נאמנים להחלטתם.

למחרת, אחרי לילה שבו מעטים העזו להירדם, זרחה השמש על היום הראשון מזה שנים, ואולי אי פעם, שבו הכל במדינה פעל כסדרו.

המוסדות הציבוריים נפתחו לקבלת קהל בלי יוצא מן הכלל. אף אחד לא חסם כבישים או הפסיק את זרם החשמל או עצר את מעבר הסחורות בנמלים. בבתי הספר צלצלו הפעמונים. הרכבות הגיעו בזמן, על השנייה. לא נשמעה מילה של רטינה על תנאי שכר או תירוצים על סולידריות.

וככה, פתאום, ראינו ישר לפנינו את האימה הגדולה, המפלצת שתמיד פחדנו ממנה בתת ההכרה בלי לדעת את שמה ואת צורתה: החיים העכשוויים, הממושטרים והממוכנים עד לפרט הקטן ביותר, בכל עוצמתם. בלי תקלות ומעצורים; בלי קריצות, הנחות וקיצורי דרך; ובעיקר, בלי פתח יציאה.

זאת היתה מנת יתר אדירה של תפקוד מזוקק, מושלם, לא אנושי. מה שהיה פעם אוויר מפויח שדווקא איכותו הירודה היא שמאפשרת לנשום אותו איכשהו, תוך כדי שיעול, הפך באותו יום לחמצן טהור שהורס את הריאות ומרעיל את הדם.

מכונת החיים עבדה עכשיו בשיא הכוח, וגם המשביתים הסדרתיים המנוסים, שהבינו בבהלה את גודל הטעות שעשו, לא הצליחו להחזיר את הגלגל לאחור.

הבלמים כבר אבדו, ותוך כמה שעות איבדנו גם את מה שהיה, בחוכמה שבדיעבד, שארית אחרונה של חירות ששרדה רק בזכות חוסר היעילות של המערכת שהוקמה כדי להשמיד אותה.

קטגוריות
כללי

אתאיזם ויראלי

מה גורם לאנשים מסוימים להכחיש את קיומה של מגפה עולמית שמשתוללת סביבם? איך קורה שמתעורר ויכוח ציבורי סוער בשאלה אם הנגיף אמיתי ומסוכן או סתם שעמום שאפשר להתעלם ממנו?

הסיבה לתופעות כאלה היא שהאדם העכשווי מתייחס למדע באותו אופן שאנשים בעבר התייחסו לדת: רובנו לא יודעים באופן בלתי-אמצעי עובדות מדעיות, אלא רק מאמינים בקיומן.

לאדם רגיל, שלא מחזיק בציוד מעבדה ובהבנה ביולוגית מתאימה, אין יכולת לראות נגיף או לקלוט אותו בחושים אחרים. הוא יכול רק להאמין בו, כאילו היה מדובר במלאך או שד.

ההבדל בין אמונה לידיעה הוא במקור שממנו מגיע המידע. המאמין מקבל כבסיס לתפיסת המציאות שלו את דבריהם של אנשים אחרים, בעלי סמכות, בהנחה שהם יודעים בוודאות מוחלטת את מה שהוא לא יכול לדעת אפילו באופן חלקי.

כשכוהן דת מדבר על העולם הבא, האדם המודרני לועג למה שנשמע לו כמו טענה בדיונית שאין לה שום הוכחה; אבל כשאסטרונום מדבר על חור שחור אדיר במרחק מיליארד שנות אור, האדם המודרני פשוט מקבל את הדברים כעובדה שאין עליה ערעור — למרות שמבחינתו יש לחור השחור בדיוק אותה דרגה של חוסר ממשות כמו לעולם הבא. את שניהם הוא לא ראה מימיו ולא יכול לראות. הוא רק סומך על מישהו אחר שאמר את הדברים האלה, שאיתם אין לו הכישורים או אפילו הרצון להתעמת.

כך גם עם הקורונה: הוויכוח נשמע מדעי, אבל הוא בעצם תיאולוגי. הכחשת מגיפות ונגיפים היא ביטוי ליחס בלתי-מדעי למציאות; היא מסגירה את העובדה שבסופו של דבר אנשים רואים גם במדע, כמו בדת, מוסד שתפקידו העיקרי הוא בתחום הרגשי — לספק להם תמיכה נפשית שמאפשרת התמודדות יעילה עם עולם מאיים ובלתי צפוי. וכשהדת המודרנית הזאת לא מסוגלת יותר לנחם את המאמין, הוא מפסיק להאמין בה ומשליך אותה לפח.

במקרה הזה, המאמין מוצא את עצמו בקונפליקט בין מה שהוא מסוגל לתפוס בחושים לבין מה שהמדע אומר לו. החושים, שלא מסוגלים לקלוט נגיפים, אומרים שאין כלום; המדע אומר שיש סכנה ברורה ומיידית. אבל המדע אומר עוד משהו. הוא אומר גם שנדרש שינוי יסודי ומטלטל בשגרת החיים המוכרת כדי להימנע מהסכנה הזאת. החיים מפסיקים להיות נוחים ונעימים והופכים למאבק יומיומי נגד אויב בלתי נראה.

מי שרק מאמין במדע, ולא יודע אותו, נקלע לדיסוננס קוגניטיבי: מבחינתו, הדבר שכביכול קיים רק כדי לתת לו הרגשה של ודאות וסדר בעולם, שומט פתאום מתחתיו את הקרקע הקיומית. התגובה המתבקשת היא להיפטר מהגורם המערער, שהפסיק למלא את תפקידו הרגשי המקורי. (את הדפוס הזה אפשר לראות גם במקרה של מי שהפסיק להאמין באלוהים בגלל השואה).

אם קודם המדע היה זה שניחם, עכשיו הוא מאיים — והמאמינים נוטשים אותו ונוהרים חזרה לעולם המוחשי, אל מה שהם מסוגלים לראות בעיניים. העיניים אומרות שאין נגיף, ולכן הכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל.

לעומתם, אלה שלוקחים את המגפה ברצינות הם המאמינים שנשארו יציבים באמונתם, שמבחינתם הגישה המדעית ממשיכה למלא את תפקידה המקורי, ונותנת יותר ודאות ותקווה מאשר האלטרנטיבה שמציעים הכופרים.

אבל הקורונה היא, בסופו של דבר, לא רק ויכוח תיאולוגי. אפשר גם להידבק בנגיף הזה, שמביא איתו — בין שאר התופעות הקשות — גם את הידיעה הלא נעימה שאין לנו, בסופו של דבר, אפשרות לעשות שופינג של תפיסות מציאות ולבחור בסוף בזו שנראית עלינו הכי טוב ויש לה את המחיר הרגשי הכי נוח.

קטגוריות
כללי

איך להיות אאוטסיידר בצעד אחד פשוט

אם אי פעם התגנב ללבך חשד קל שהאהבה שלך לפייסבוק היא חד צדדית, ופייסבוק לאו דווקא חושבת על טובתך במערכת היחסים ביניכם;

אם מתישהו הרגשת לרגע שרשת חברתית כזאת או אחרת משתלטת לך על החיים ולוקחת מידיך את היכולת לנהל אותם כרצונך;

אם שאלת את עצמך לפעמים למה העולם משתגע יותר ויותר בכל יום שעובר;

אז ג'רון לניר (Jaron Lanier) רוצה להגיד לך כמה דברים.

לניר, מדען מחשבים ואושיית טכנולוגיה שידוע בעיקר כאחד ממייסדי תחום המציאות המדומה, הוא גם קול אנטי ממסדי בולט וחריג בעמק הסיליקון.

הספר שלו מ-2018, "עשר סיבות למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך כבר עכשיו" (Ten Arguments for Deleting Your Social Media Accounts Right Now),

הוא הישג חשוב כבר בעצם הצלחתו לתפוס ולהגדיר בבירור את הבעייתיות של הרשתות החברתיות ואת ההשפעה ההרסנית שלהן על האדם.

הבעיה הזאת קשה במיוחד לאבחון, לא רק כי ההיקף שלה עצום ורב-מימדי, אלא בעיקר כי מהות הבעיה היא בערפל התודעתי שאליו היא מכניסה אותנו. אחרי שנים של התקפה מכוונת ומתוחכמת על היכולת האנושית להסתכל על עצמנו ועל העולם בצורה ברורה, לא פלא שקשה לנו להבין איך הגענו למצב הזה ועוד יותר קשה למצוא דרך לשנות אותו.

אבל לניר הצליח, והפתרון החד משמעי שלו נמצא כבר בשם הספר: החוצה!

כדי לדעת בדיוק למה, כדאי לקרוא את הטיעונים במלואם. אבל הנקודה החשובה היא זאת:

רשת חברתית היא לא סתם אמצעי לתקשורת עם אנשים אחרים, אלא (במילים של לניר) מנגנון שבו "התנהגות המשתמש עוברת מניפולציה והופכת לאימפריה להשכרה".

לנו, בתור הציבור שנעשה תלוי בסוג השירות הזה, יש אי הבנה בסיסית של אופי היחסים שאליהם נקלענו: לא אנחנו משתמשים ברשת, אלא היא משתמשת בנו.

יש רשתות שבהן העיקרון הזה פועל בצורה מלאה (גוגל, פייסבוק) ויש שמדגישות רק חלק מהמאפיינים שלו (כמו ווטסאפ או אמזון). אבל הבסיס המניפולטיבי קיים בכולן בצורה כזאת או אחרת, והוא זה שמגדיר שירות מסוים כרשת חברתית, להבדיל מסתם אתר או אפליקציה עם מרכיב תקשורתי.

האלגוריתמים של הרשת המניפולטיבית לא רק יודעים עליך הכל, אלא גם מנתחים את תגובותיך לתוכן שמוצג לך ומתאימים אותו כדי להשפיע על הרגשות וההתנהגות שלך בעולם האמיתי.

היכולת האפקטיבית והמוכחת לתמרן את המשתמשים היא המוצר היקר, בשווי מאות מיליארדי דולרים, שאותו הרשת מוכרת — לגופים מסחריים, או פוליטיים, שעושים בו שימוש כדי להשפיע עלינו לצורך השגת מטרותיהם השונות.

גם בלי לקוח זדוני שמנצל את הרשת, עצם השימוש בה מעוות בשיטתיות וביעילות חסרת רחמים את תפיסת המציאות של המשתמשים. האופן שבו כמעט כל דיון חברתי או פוליטי (גם מחוץ לאינטרנט) יורד מיד מהפסים אל מחוזות ההיסטריה הרגשנית ונטולת הטיעונים הענייניים הוא רק תוצאה אחת של התהליך הזה.

באחד הקטעים החשובים בספר, לניר מעלה את האפשרות שהרשתות החברתיות מצליחות ללחוץ על מעין כפתור פסיכולוגי שמשנה את אופן ההסתכלות שלנו על המציאות. התיאוריה שלו היא שלבני אדם, כמו לזאבים, יש שתי דרכי קיום אפשריות: כפרט בודד שעומד ברשות עצמו, וכחבר בלהקה שתלוי בסדר החברתי.

אלה שני מצבי תודעה שונים ומנוגדים. הפרט הבודד מתייחס ישירות לעולם, למציאות הממשית שבה הוא צריך להתנהל ולשרוד; חבר הלהקה מתייחס בראש ובראשונה למציאות החברתית, לצורך למצוא חן ולהסתדר עם אחרים.

לניר רואה את הרשת החברתית כסביבה שהתנאים בה מטשטשים ומערערים את מצב התודעה האישי ומשליטים כברירת מחדל את מצב התודעה הקולקטיבי:

כשאתה זאב בודד, אתה נאלץ ליצור מגע ישיר עם המציאות הגדולה שלא מעוניינת במה שחברה מסוימת חושבת. אתה חייב למצוא מים ומחסה, או שתמות. אתה חייב לחפש מזון ולצוד בעצמך. האישיות שלך מקבלת תפנית; אתה מוכרח לפתור בעיות על בסיס ראיות שאתה אוסף בעצמך, ולא באמצעות תשומת לב קבועה לדעת הכלל. אתה מפתח את התכונות האופייניות למדען או אמן.

כשאתה בלהקה, מעמד חברתי ואינטריגות הופכים לקרובים ומיידיים יותר מהמציאות הגדולה. אתה נעשה דומה יותר לעסקן, לפוליטיקאי, לעבד.

מצבים שבהם אתה מופרד ממגע בלתי אמצעי עם המציאות הגדולה, כאלה שבהם אינטראקציות חברתיות מקבלות חשיבות עליונה, יזיזו את הכפתור הפנימי שלך למצב להקה.

עכשיו ברור יותר איך הפכנו לחברה שבה אדם לאדם זאב במובן חדש לגמרי: להקה של אויבים, שנושכים אחד את השני בכל הכוח כדי להבטיח שאף אחד מהם לא יעז להשתחרר ולחיות בנפרד.

השחרור האפשרי היחיד הוא, במקרה הזה, לבטל את הלהקה עצמה — כלומר לצאת מהרשת החברתית ולא לחזור.

ואם בימינו כבר קשה לדמיין את החיים בלי פייסבוק ושות', זאת בדיוק הסיבה שחייבים לדמיין, ולהגשים מחדש, חיים כאלה.

כמו שנאמר בציטוט שמיוחס לאלכסנדר סולז'ניצין (אבל לא באמת משנה מי אמר אותו במקור): "הצעד הפשוט של אדם אמיץ הוא לא להיות חלק מהשקר".

קטגוריות
כללי

דיכוי נעים

החוויה המהנה קיימת רק בהווה.

היא לא נצברת, לא נשארת בידו של הנהנה.

ההנאה של אתמול לא מפחיתה את הרצון ליהנות שוב היום.

מי שכבר נהנה ממשהו נמצא במצב זהה למי שעדיין לא נהנה ממנו: הידיים של שניהם ריקות, ושניהם רוצים להשיג את ההנאה הזאת באותה מידה.

כשרדיפת הנאות הופכת לאידיאל חברתי, היא מנטרלת את היחיד מיכולתו להתפתח רעיונית ורוחנית ולשנות את החברה.

הוא הופך למי שלא לומד מהחוויות שלו ולא מתקדם מהן הלאה, אלא תמיד חוזר אליהן ומבקש אותן מחדש, עוד פעם ועוד פעם מאותו הדבר.

קטגוריות
כללי

גיבורקרטיה

פעם כל אידיוט היה יכול להציל נסיכה מדרקון ולזכות באוצר ענקי. היית צריך רק לארגן לעצמך איזה סוס מסכן, למצוא חרב משומשת, לקרוא לעצמך אביר, וקדימה לעבודה. ואם לא נהרגת תוך כדי, היית פחות או יותר מסודר בחיים.

אני כמעט בוכה מרוב נוסטלגיה כשאני נזכר בימים התמימים ההם, כשעוד מותר היה להיות גיבור. עכשיו, עם כל הרגולציה, הדרקונים כמעט תמיד עושים מהאבירים צחוק ומהנסיכות שווארמה. וגם מי שמצליח איכשהו לעשות את העבודה בלי למות, בדרך כלל מצטער בסוף שהוא לא מת וזהו.

בשבוע שעבר הנייד שלי צלצל מאוחר בלילה. זה היה מספר חסוי, אז ידעתי שרק רע יבוא לי מהשיחה הזאת; אבל בטלפון של העבודה אני חייב לענות. כמובן שזו היתה בחורה היסטרית שדיברה בלחש והתחננה שאבוא להציל אותה דחוף. ניסיתי להתחמק, אמרתי לה להתקשר מחר, אבל היא אמרה שעד הלילה הבא היא כבר תהיה בבטן של הדרקון, ויש לה פחות מעשרים וארבע שעות לחיות. אז לא היתה לי ברירה. גם ככה השיחות האלה מוקלטות, וברגע שענית כבר הפסדת.

למחרת קמתי בחמש בבוקר כדי לתפוס מקום טוב בתור ללשכת הרישוי. הגעתי לשם בשש ורבע, אבל כבר היו שם עשרים איש לפניי. עמדנו מחוץ לבניין כי הדלתות עוד לא נפתחו. השמש האכזרית של הקיץ זרחה מוקדם, ועד שהתחילו לחלק מספרים כבר הייתי מוצף בזיעה ועצבים.

זו היתה רק ההתחלה, כי נפלתי על פקיד סדיסט ששלח אותי להביא עוד מסמכים ואישורים, כולל הוכחות גנטיות רשמיות למוצא המלכותי של הבחורה שאני אמור להציל. הסברתי לו שאני במירוץ נגד השעון ואם לא אגיע למערת הדרקון עד הערב, הנסיכה תיטרף למוות. זה לא הרשים אותו בכלל, ונאלצתי לבלות חצי יום בריצה בין משרדים שונים בעיר כדי להביא לו את מנת הניירת שהוא דרש. רק בשלוש וחצי אחרי הצהריים הוא סוף סוף חתם לי על האישור לצאת לדרך, אבל הבטיח שבפעם הבאה הוא לא יהיה כל כך סלחן.

לא היה לי זמן אפילו לעבור בבית ולאכול משהו נורמלי. חזרתי בריצה לחניון, התנעתי את הסוס והתחלנו לדהור ישר אל הרי החושך. העצירה היחידה שלנו היתה במינימרקט שבו קניתי לעצמי ארוחה ארוזה בטעם פלסטיק, שאותה נאלצתי לאכול תוך כדי תנועה. חצי מהאוכל נפל על השביל, וטוב שלא היה בסביבה אף פקח של משרד האקולוגיה; כבר קרה שהמניאקים האלה קפצו פתאום מאחורי עץ, הזמינו גרר שלקח לי את הסוס, והשאירו אותי להשלים את המשימה ברגל.

תגידו מה שתגידו על הרי החושך, לפחות שם עדיין יש אווירה חופשית. אפילו שודדי הדרכים הפרועים, שלפעמים שוחטים אותך סתם בשביל הכיף, הם שינוי מרענן מהשגרה המוכרת שלנו שבה אף אחד לא מעז להזיז אצבע בלי להתייעץ קודם עם עורך דין, רואה חשבון, וסוכן ביטוח.

הגעתי למערת הדרקון קצת אחרי השקיעה. למזלי עדיין היה מספיק אור בחוץ כדי לטפס על הסלעים סביב הפתח ולעשות בדיקה כללית של המקום. התברר לי שזה הולך להיות מקרה קל יחסית, אז פשוט ירדתי חזרה, נעמדתי מול המערה וצעקתי לדרקון שייצא מיד.

הוא גרר את עצמו החוצה, הסתכל עליי במבט משועמם, חשף שיניים חדות ומבריקות ואמר לי לעוף הביתה או שהוא יבלע אותי חי.

"מספיק עם הפוזה", אמרתי. "אתה בצרות גדולות, המערה שלך לא עומדת בתקן המעודכן. אין פה יציאות חירום ופתחי אוורור".

סימן קל של דאגה הפר את ההבעה השחצנית שלו, אבל מיד נעלם והתחלף בחיוך רחב. "המערה נמצאת בשמורת טבע", הוא אמר בתרועת ניצחון. "יש לי פטור מהתקן הזה".

"ומה עם חריגות הבנייה?"

"איזה חריגות?" הוא נרתע צעד אחד אחורה.

"ראיתי את המרפסת למעלה. יופי של פרגולה סידרת לך. מה דעתך שאדווח על זה? הפקחים ישמחו לשבת שם לקפה ועוגה".

"אתה לא תעז".

"אבל אני חייב. אני אזרח שומר חוק. ואתה… לא ממש".

הוא פתח עיניים גדולות, פער את הפה, והודיע לי שהוא עומד לירוק עליי אש ולשרוף אותי בו במקום כדי שלא אלשין עליו.

"אין בעיה, רק לפני זה, אפשר לראות רישיון עדכני להפעלת פירוטכניקה?"

הוא סגר את הפה והתחיל לגמגם. "אה… היה לי רישיון אבל… לא חידשתי אותו השנה…"

"למה?"

"האגרה יקרה מדי, והמצב הכלכלי שלי כבר לא מה שהיה".

"נו, אז מה אתה מבלבל לי את המוח עם האיומים האלה. אתה הרי לא רוצה להסתבך עם מחלקת כיבוי אש".

"איפה האנושיות שלך? אתה לא יכול להתחשב בי קצת? תן לי לירוק עליך איזו להבה קטנה ונסגור עניין".

"לא. הפוליסה שלי לא מכסה דברים כאלה. אבל בעיקר חבל לי עליך, אתה יודע כמה שנים בפנים אתה יכול לקבל על הבערת אש בשמורת טבע בלי רישיון בתוקף?"

"טוב, אז מה אתה מציע שנעשה?"

"תן לי את הסחורה שבאתי בשבילה, ואני אשכח לדווח לרשויות על כל הדברים המזעזעים שראיתי פה".

"עשינו עסק".

הוא חזר פנימה ואני ישבתי על אבן וחשבתי על החיים האבסורדיים האלה שאליהם הידרדרנו. פעם היית נלחם עם הדרקון בידיים, היתה זיעה, אדרנלין, הרגשת שאתה עושה משהו בעולם. פעם היינו גברים שעמדו ברשות עצמם; היום אנחנו לא יותר מרכיכות מלשניות שמתחבאות מאחורי השמלה של המדינה.

הדרקון זרק עליי את הנסיכה ואת השקים עם הזהב, לחצנו ידיים, ונפרדנו לשלום.

מאותו רגע הכל הלך כרגיל, לפי הנוהל. דבר ראשון נאלצתי לנשק את הנסיכה ובזה הפכנו לזוג נשוי.

הדבר הבא שעשיתי היה להתקשר למס הכנסה. הם הגיעו עם משאית ולקחו חצי מהזהב. כשהם עזבו הגיעה המשאית של מס רכוש, ואחריה זו של משרד הרווחה, ובסוף זו של שירות הפנסיה הממלכתי, שהשמיעה בקולי קולות את הג'ינגל המפורסם "מאחוריך עד סוף הדרך".

יכולתי להרגיש איך היחס של הנסיכה אליי מתקרר בהתאמה לקצב הידלדלות האוצר. אחרי שכולם נגסו את החלק שלהם נשארתי עם שמונה עשר אחוז מהזהב — סכום יפה לכל הדעות. וזה היה הרגע שבו הנסיכה הכריזה שהיא מתגרשת ממני, כי במחשבה שנייה היא לא צריכה שום גבר שיציל אותה ויכולה להסתדר יפה מאוד בכוחות עצמה.

קשרתי על הסוס את שקי הזהב הרפויים שנותרו והצעתי לה טרמפ חזרה העירה, עד בית המשפט. למרות הגאוותנות שלה היא נאלצה להסכים, כי הלילה כבר ירד ולא היתה לה דרך אחרת לחזור אל הציוויליזציה.

השופט התורן אישר את הגירושים והעביר לרשות הנסיכה תשעים אחוז מהזהב שנשאר לנו, למרות שמצבה הכלכלי המוכח היה טוב משלי פי כמה עשרות אלפים. אחרי ששילמתי את הוצאות המשפט, נשאר לי סכום עלוב שאותו הפקדתי בכספת במשרד ובזה נגמר יום העבודה.

בשעות הקטנות של הלילה נכנסתי, כמו תמיד אחרי עוד משימה מוצלחת, לפאב הקבוע שלי ליד המשרד. התיישבתי ליד הדלפק, מילאתי טופס בקשת בירה ומסרתי אותו למוזג, שהכניס אותו לפקס האדום.

"מה אתה אומר, זה יצליח לך הפעם?" הוא שאל בזמן שהפקס פלט מאחוריו צרצורים וחריקות חנוקות.

"השתגעת? אני סתם עושה את זה בשביל להרגיש שניסיתי".

"אז מה להביא לך?"

"כמו תמיד".

הוא הניח על הדלפק כוס גבוהה עם מי ברז חמימים. הרמתי אותה והתחלתי לשתות. אחרי שרוקנתי אותה עד האמצע ראיתי בזווית העין את הפקס פולט עותק מהטופס שלי שעליו מוטבעת בגדול החותמת "מסורב".

לפחות הפקידים שם יעילים, חשבתי לעצמי והמשכתי לבלוע בקצב אחיד את המים — שהפעם היה להם טעם קל של מתכת חדשה שלא הכרתי, ככה שאי אפשר להגיד שהיום הזה היה בנאלי עד הפרט האחרון.