הייתי צריך לחשוד שיש סיבה טובה שעגלת הסופרמרקט עומדת סתם ככה, משוחררת מחוץ לשיירת העגלות. אבל הפיתוי לקחת עגלה בלי להכניס מטבע היה, כנראה, גדול מדי. היא דווקא נסעה לגמרי רגיל, לא כמו המקרטעות או פיסחות הגלגל שיצא לי לקחת בנסיבות דומות. הדבר היחיד שהיה חסר הוא חתיכת הפלסטיק שאמורה להחזיק את קורא הברקודים; במקומה היה רק גדם משונן מחובר בבורג. לא נורא, את הקורא אפשר לשים בתוך העגלה. היה שווה, אמרתי לעצמי בזמן הקנייה. עד שגדם הפלסטיק החד התחכך לי באצבע פעם אחת יותר מדי, ועשה בה חתך עמוק ויפה שממנו התפרץ מיד דם אדום, אדום כמו דופן העגלה. אז הנה, בכל זאת יש סיבה שאף אחד לא רצה את העגלה הזאת, חשבתי תוך כדי הצמדת נייר רך לפצע כדי לעצור את הדימום, פעולה שעשיתי באצבע של אותה יד כדי שהיד השנייה תהיה פנויה לקחת מוצרים מהמדפים. ובדרך לקופות הרהרתי בשאלה כמה זמן יכולים וירוסים קטלניים מסוימים לשרוד מחוץ לגוף, והאם זה הספיק כדי שאחד מהם ייכנס לפצע ויהרוג אותי בבוא העת – דבר שאף אחד, כולל אותי, לא יעלה בדעתו לקשר לתקרית הנשכחת הזאת.
קטגוריות
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 