כשנוחת עליך קושי בלתי צפוי, יש לך, תוך כדי המאבק, נטייה לרחם על מי שהיית רגע לפני שהכל קרה — זה שהלך בתמימות גמורה אל עבר הסערה בלי להרגיש מה מחכה לו. אבל הרחמים מתחלפים מהר בסוג של הזדהות עם אותו אדם, שבאה יחד עם ההבנה שהוא היה שקוע לגמרי, ובאופן בלתי נמנע, בדברים המוחשיים שסביבו, בדיוק כמו שאתה שקוע בהם עכשיו.
When an unexpected difficulty befalls you, you tend, in the midst of the struggle, to pity the person you were before it all happened — the one who walked with perfect naivety toward the storm without sensing what was awaiting him. But the pity quickly gives way to a kind of sympathy with that person, which comes with the realization that he was completely, and inevitably, immersed in the tangible things around him, exactly as you are immersed in them now.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 