העשן מהמנגל הסריח את כל המרפסת, ואי אפשר היה להימלט ממנו; הרוח נשאה אותו פעם לכאן ופעם לשם כך שהוא תמיד מצא את דרכו אלינו, וצרב בגרונותינו, ונספג בבגדינו. כולנו, בני המשפחה הרעבים, חשבנו: זה מאוד לא נעים, אבל זה המחיר שצריך לשלם כדי לאכול בשר טעים. אבל חתיכות הבשר חשבו: כמה נעים לראות שגם הם מרגישים קצת את מה שאנחנו מרגישות. וזה הפך מבחינתן את תהליך הצלייה לקצת יותר נסבל, קצת יותר משמעותי, כמו ששמחה לאיד תמיד עושה.
The smoke from the barbecue made the whole porch stink, and could not be avoided; the wind carried it once here and once there so that it always found its way to us, stinging our throats, getting absorbed into our clothes. All of us, the hungry family members, thought: It's indeed very unpleasant, but this is the price that must be paid in order to eat tasty meat. But the meat pieces thought: How nice to see them, too, feeling some of what we're feeling. And that made the grilling process a little more bearable to them, a little more meaningful, the way schadenfreude always does.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 