המפלגה חייבת להימשך: איך להחזיק ממשלת ימין בשתי ידיים שמאליות

כשישראלים שתומכים כבר שלושים-ארבעים שנה בארגון טרור איסלאמי אחד מאשימים ראש ממשלה בתמיכה בת עשור בארגון טרור איסלאמי אחר, ברור שמה שמפריע להם לא יכול להיות עצם התמיכה, ולא זהות הנתמכים, ולא אלימות הנתמכים או מטרות-העל שלהם. שם הרי קיימת זהות עקרונית, וההבדלים קוסמטיים בלבד: אלה לובשים חליפות ואלה גלאביות, אלה רוצים להשמיד את ישראל מיד ואלה מסכימים לעשות את זה בתשלומים, אלה מתחפשים ללאומנים ואלה מצהירים בגאווה על דתיותם האדוקה, וכן הלאה.

אם ככה, מה שמפריע למי שמבקרים את ראש הממשלה בנושא הזה יכול להיות רק ההבדל היחיד בין שני המקרים: זהותו של התומך. כלומר, העובדה שלא הם, המאשימים, קיבלו את הכבוד למסור את מזוודות הכסף, אלא הוא, הנאשם הקבוע בהאשמות מתחלפות. כמו חתיכת לחם שהופכת במעשה קסם לחתיכת זבל ברגע שהיא חוצה את סף פח האשפה, כך גם להשתתף בקמפיין השמדה אסטרטגי נגד ישראל זה בסדר כשעושים את זה האנשים הנכונים ולא בסדר כשעושים את זה האנשים הלא נכונים.

התקופה האחרונה מספקת לאנשים הנכונים הרבה הזדמנויות לשמחה לאיד. הנה, הם אומרים, תראו איזה אסון נפל עלינו במשמרת של ביבי והליכוד והימין המשיחי; הם אשמים במחדל ובמעשה, וגם אתם, הבוחרים מהצד הלא נכון, אשמים שהצבעתם להם. ממשלת הימין הטהורה נכשלה כישלון חרוץ והביאה אותנו לסף חורבן.

איך אפשר לענות להאשמה ערמומית כזאת? די בקלות. כי הדבר שאותו השמחים לאיד שוכחים להזכיר הוא שממשלת הימין והעומד בראשה אכן אשמים – אבל הדבר שהם אשמים בו הוא היותם קבלני ביצוע של מדיניות שמאל, שאותה הם מימשו בנאמנות (אמנם תוך השמעת רטינות וגרירת רגליים) בעודם לובשים את מדי החברה המתחרה. לפני המלחמה הנוכחית אף אחד באופוזיציה לא דרש לכבוש את עזה ולחסל את ארגוני הטרור שם, ולא התנגד למדיניות טיפוח הריביירה האנטישמית וקניית שקט ממנה תמורת כסף ובטון והעלמת עין מהתעצמותה הצבאית. ולמה שישמיעו עמדות כאלה, אם זו בדיוק המדיניות שהם-עצמם ייסדו ושהם תמכו בה מאז ומתמיד כל עוד המרוויח הישיר ממנה היה ארגון הטרור המקביל.

זו ההודאה השקטה שאפשר לשמוע בהתרסות מסוג "הנה, גם ביבי שלכם לא ביטל את אוסלו או את ההסכם הימי עם לבנון", "גם הוא לחץ יד לערפאת", "גם הוא מתנגד לספח את עזה ולהגלות ממנה את האוכלוסייה". מי שמתריס באופן הזה אומר, בעצם, את כל האמת: כן, ככה בדיוק נהג הליכוד מאז ומתמיד. הוא דיבר בעיקר בימנית ופעל בעיקר בשמאלנית. המעשים ה"כן ימניים" של ממשלות הימין, שגם עליהם מתעורר כמובן זעם אינסופי משמאל, מתרחשים רובם ככולם במישור הטקטי ולא האסטרטגי: דברים הפיכים שאפשר כמעט תמיד לבטל, להחזיר בהם את הגלגל אחורה, ולשכוח שהם אי פעם קרו, כמו למשל בניית גוש קטיף או חתימה על הסכמי הפסקת אש. האסטרטגיה, לעומת זאת, שייכת בעקביות לשמאל: כל האבנים החשובות שמושלכות לבאר וגם אלף חכמים לא יוציאו אותן משם, בין אם הטיפש שזרק את האבן קיבל בבחירות פתק של מחל או מרצ.

וכאן הנקודה הקריטית להבנת האסון הרב-ממדי שבו שקועות בעשורים האחרונים כל המדינות שעדיין מייצגות איכשהו את הציוויליזציה האנושית. בבסיס השיטה הפוליטית-תרבותית שהתקבעה במדינות האלה נמצאת האקסיומה המוכחשת הבאה:

במישור הטקטי קיימים שני מחנות שונים, אבל במישור האסטרטגי קיים רק מחנה אחד, שאת האסטרטגיה שלו משרת גם המחנה הטקטי היריב.

הסיבה – כמו שטענתי פה לא מזמן – היא שההבחנה המוכרת לנו בין שמאל לימין היא הבחנה כוזבת. משמעותו האמיתית של השמאל היא פוליטיזציה מהפכנית-מלמעלה של כל תחומי החיים באמצעות מנגנוני המדינה, ולכן ההפך משמאל הוא לא ימין אלא אנושיות בלתי-פוליטית. הצבעה למה שמכונה "ימין" היא פשוט הצבעת מחאה של אנשים נגד הטרנספורמציה האידאולוגית האנטי-אנושית שהשמאל כופה עליהם. מבחינת מי שרוצה להישאר אדם, זו בחירה ברע במיעוטו. הבעיה היא שבהשוואה לרוע אינסופי, אין כמעט משמעות לירידה בסולם. אינסוף פחות מאה, פחות מיליון, פחות טריליון, הוא עדיין אינסוף.

המערכת החברתית המוכרת לנו מישראל ומרוב המדינות, שמתאפיינת בעימות פוליטי (לפעמים חריף מאוד) על נושאים טקטיים, מתקיימת למעשה בשלמותה בתוך הטריטוריה האסטרטגית של השמאל. העימות הטקטי הזה, שלכאורה מלמד על מגוון בדעות ובמדיניות, הוא עצמו סימן ההיכר של הפוליטיזציה המהפכנית שמחלחלת וכובשת בהתמדה את המציאות ואת האנשים שחיים במציאות הזאת. העמדת הפנים מסתיימת רק כשכבר אין בה צורך, אחרי שמתגשם בפועל האידאל השמאלי של מדינה בירוקרטית מהפכנית. באותו רגע מתאחדת האסטרטגיה עם הטקטיקה, והסלוגן על הדיקטטורה של הפרולטריון עובר שיפוץ קל: שעבוד סופי של הפרולטריון וגירושו לגולאג ממשי או מטפורי, כך שעל השלט נשארת רק דיקטטורה מיותמת ושמחה בחלקה.

זה העתיד. אבל בהווה, כל עוד השיטה הזאת קיימת במדינה שעל פני השטח היא דמוקרטית, העימות הטקטי הוא הכרחי כדי לשמר את תמימות הדעים האסטרטגית ולאפשר את קידומה בלי התמרדות של הבקר האנושי שעדיין לא נרכשו עבורו הקרונות המתאימים. בשלב הממושך הזה, היסוד החשוב ביותר הוא מה שאפשר לכנות "מפלגת א-שלטון": מפלגה שמייצגת בדיבורים חזקים ומתלהמים, ובמעשים חלשים והפיכים, את רצונותיו של רוב ציבור הבוחרים – ובאותו זמן מקדמת בלחישות מלאות ניואנסים, ובמעשים בלתי הפיכים, את רצונותיו של ציבור המהפכנים.

תפקידה המיידי של מפלגה כזאת הוא טקטי: להחזיק בשלטון למראית עין, למשוך אליה את אש הביקורת הכוזבת משמאל בעניינים טקטיים חסרי משקל ממשי, ולאפשר מאחורי הקלעים ביצוע שקט ויעיל של האסטרטגיה ההפוכה למצע שבו היא כביכול דוגלת. אבל תפקיד חשוב הרבה יותר שלה הוא אסטרטגי בעצמו: לייאש בהדרגה את האזרחים מפני כל אפשרות של שינוי באמצעות הצבעה בבחירות, וכך להכין את הקרקע להסרה עתידית של המסכות והוצאתו של המאבק הטקטי כולו אל מחוץ לגדר הלגיטימיות. הזכות להיות אדם בלתי-פוליטי, שנשללה מהאזרחים בשלבים המוקדמים של הפלישה השמאלנית לחייהם, תוחזר להם אחרי התבססות השמאל בשלטון – אבל הפעם זו לא תהיה זכות. זו תהיה חובה. ופירושה החדש יהיה הדרה מוחלטת מכל יכולת להשפיע על המערכת הפוליטית הסגורה בפניהם, ומכאן, כל יכולת להשפיע על המציאות.

הייאוש הממוסד הזה הוא כבר חלק בלתי נפרד מנוף היומיום, ומקבל דחיפה מכל אירוע לאומי גדול או קטן שאליו מתוודע האזרח. מי שמצביע לימין וזוכה בתמורה להעצמת ארגוני ג'יהאד, או מיסוי טוטליטרי, או מאגרים ביומטריים, או עקרונות מדיניות של האו"ם שמסתננים אל תוך חוקי המדינה ומחליפים אותם, מוצא את עצמו בבעיה. הוא לא יכול להצביע לשמאל, שייתן לו את אותם דברים על סטרואידים כי הם מלכתחילה המדיניות הרצויה והמוצהרת שלו; הוא יכול רק להמשיך להצביע לימין בלי שום ציפיות, ולכל היותר להתפלל שידיים ימניות יהיו פחות יסודיות ומיומנות בחיקוי הידיים השמאליות. וככה, כשיש מפלגת א-שלטון – כמו הליכוד או "מפלגות המרכז" שנכנסות לתמונה מדי פעם בתקופות שבהן אפשר להעז וללכת עוד צעד לכיוון ביטול היריבות הפוליטית הטקטית – ההשתתפות במשחק הדמוקרטי הופכת למעשה ציני במודע, שבו המצביע יודע שנשללה ממנו בהווה הזכות להיות אדם במקום חיה פוליטית, וכבר מתחיל להרגיש את העתיד שבו הוא יהפוך לסתם חיה, בלי הפוליטיקה. התשובה האמיתית והאכזרית לכותרת הספר "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?" היא: "כשאתה מצביע למישהו, אתה תמיד מצביע לשמאל". באצטדיון הדמוקרטי שתי קבוצות רצות על הדשא, אבל רק לאחת מהן יש שער שאליו הכדור יכול להיכנס (ולפעמים אפילו מותר לה להעמיד שם שוער ייצוגי).

מפלגת א-שלטון טיפוסית היא יצור מסוג מסוים מאוד. זו תמיד מפלגה שמתחילה בעמדה שנמצאת בבירור בימין, ומחליקה בהתמדה שמאלה. בראשותה המדינה מנוהלת בשלומיאליות חביבה או ברשלנות פושעת, אבל תמיד ב"ממלכתיות" דון-קישוטית שנכנעת מראש בכל עימות פנימי משמעותי ומסרבת עקרונית להשיב אש, שלא לדבר על ליזום אותה (דמות מייצגת: מפקד האצ"ל שבג'נטלמניות פולנית בחר להפנות את הלח"י השנייה לתותח שירה עליו ועל אנשיו). את רוב תוחלת החיים שלה מבלה המפלגה – שוב, רק מילולית – בטריטוריה של "ימין-מרכז" או "ימין רך", אבל הקרקע הבוצית מתחתיה ממשיכה לשקוע עד שמגיע רגע שבו היא שוכחת להעמיד פנים ומתחילה גם לדבר, ולא רק להתנהג, כמו שמאל. בנקודה הזאת היא מאבדת את האטרקטיביות האסטרטגית שהיתה לה, ונדרשת הקמה של גוף חדש שימשוך מצביעים מהרוב הימני בעם. כדי שהגוף החדש ישמר את ערכו האסטרטגי, הוא חייב להיות בעל אוריינטציה אמינה של ימין. במובן הזה, מקרה כמו של "קדימה" שהתפצלה מהליכוד והפכה למפלגת שלטון "מרכזית" היה אחיזת עיניים מתוחכמת יותר משנדמה, כי מפלגת הא-שלטון האמיתית שנוצרה בתהליך הזה היתה לא "קדימה" אלא הליכוד עצמו. בכך שכל הגורמים הלא-מספיק-ימניים פרשו ממנו והשאירו ממנו גדם "קיצוני", הם החזירו לו בבת אחת את מסכת האלטרנטיבה האמינה, וכך הכינו אותו לחזרה לתפקידו המסורתי כשתסתיים ההפסקה הקלילה שבה עלתה לבמה מפלגת א-שלטון פיקטיבית עוד יותר ממנו.

על החשיבות וההכרחיות של מפלגות א-שלטון לדמוקרטיה הליברלית אפשר ללמוד מהימצאותו של הדגם הזה בכל דמוקרטיה בעולם. הליכוד שלנו הוא לא יותר מעותק צעקני של שבלונה גלובלית נדושה: השמרנים בבריטניה, הרפובליקאים בארה"ב והמפלגה בעלת השם הזהה בצרפת, הנוצרים-דמוקרטים בגרמניה, הליברלים באוסטרליה, הליברל-דמוקרטים ביפן, ועוד ועוד מאכזבים סדרתיים שמגלים רגע אחרי הקמת הממשלה ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם". (מקרה יוצא דופן הוא הודו, שבה המפלגה השולטת, בהארטיה ג'נטה, היא לא רק ימנית אלא דתית, ולכן נאמנה למצע שלה גם בנושאים עקרוניים, במקביל לביצוע מדיניות מהפכנית-מלמעלה מהסוג המוכר.)

מפלגת א-שלטון כיכבה גם ב"שמשון 2.0". קוראים לה "התקווה" – שם בהחלט לא מקרי, כי מפלגה כזאת אמורה להשרות בציבור בדיוק את האופטימיזם התמים והפסיבי שהמילה מעלה בתודעה. שתי הפסקאות הבאות, מפרק 5 בספר, יכולות לתאר את המציאות העכשווית בכל מדינה שבה קיים על הנייר, ורק עליו, עימות פוליטי בין אופוזיציית שמאל לממשלת ימין:

לחשוכים לא היתה אפשרות להשתתף באופן פעיל בהנהגה, מעבר לבחירה בדרג הפוליטי שייצג אותם באופן סמלי. אבל היתה להם השפעה עקיפה בעצם הנוכחות שלהם כמאסה אדירה ומאיימת – האספסוף – שאיבוד השליטה עליה היה הפחד הקבוע של הממסד. המטרה העיקרית של הבחירות הכלליות השבועיות היתה להגן על הדמוקרטיה מהחשוכים: להוכיח להם בלי הפסקה שכל התארגנות, כל פעולה, כל ניסיון לשנות משהו, יכולים להביא רק עוד ועוד שידורים חוזרים של המצב הקיים.

המקסימום שאנשים רגילים יכלו לעשות היה להצביע למפלגת התקווה – המסגרת היחידה שבה הציבור הורשה להשמיע בגלוי דעות אנטי־ממסדיות. על הנייר זו היתה מפלגת השלטון הנצחית, אבל השלטון האמיתי היה כמובן במקום אחר, ומכל הנאומים, הדיונים, ניירות העמדה ועדכוני המצע שהיא ייצרה, התקווה קיימה בסופו של דבר רק הבטחה אחת, זו שעל שמה היא נקראה: ההזדמנות השבועית שקיבלו הבוחרים שלה לקוות שהפעם הדיבורים יהפכו למעשים ויהיה אפשר לראות סוף סוף שינוי אמיתי לטובה. האפשרות השנייה והבלתי־נסבלת היתה להתייאש ולהצביע לאחת מהמפלגות האחרות, שסגדו לשיטה הקיימת ולא הציעו אפילו את האשליה שיכולה להיות דרך חיים שונה מזו שהעם הכתיב.

גם בחיים שמחוץ לספר, "המפלגות האחרות" האלה נחוצות בגלל הגלישה המתמדת שמאלה. בשלב מסוים תמיד מופיעה בשטח התארגנות של אנשים שנמאס להם מהסדר הקיים ומעוניינים ב"מפץ גדול" שמטרתו לאפשר לאזרחים ייצוג אמיתי. ואז יש רק שלוש אפשרויות: או שהמפלגה החדשה שואפת להיות בעצמה מפלגת הא-שלטון לטווח רחוק (דוגמה עדכנית: "האחים של איטליה"); או שהיא מעוניינת רק בתפקיד "המפלגה העוד יותר ימנית" בממשלה (דוגמה עדכנית: "עוצמה יהודית"), שמחזיקה בקולותיה את הקואליציה ומאפשרת למפלגת הא-שלטון להיתפס בו-זמנית כגורם מתון וממלכתי (בהשוואה למפלגה הקטנה) וכגורם שעדיין שייך איכשהו לימין (כי הוא מאפשר למפלגה הזאת להשתתף בניהול המדינה); או שהיא מסתפקת בתפיסת השלטון לזמן קצר בלבד, כדי להפגין שם שמאלנות מוגזמת, לאכזב את הבוחרים, וכך, שוב, לגרום למפלגת הא-שלטון השגרתית להיראות כמו ימין של ממש (דוגמה עדכנית: רסיס הסיעה שאיתו בנט הצליח להפוך לראש ממשלה). וכמובן, כשהתנאים מבשילים, הדחליל מוזז הצדה לטובת מפלגת שלטון אמיתית, מהשמאל, שלא לוקה בשום הססנות או כבוד לנורמות, ומותר לה לממש את מדיניותה בצורות דורסניות שעליהן הימין מתבייש אפילו לחלום.

כל ההיפראקטיביות הזו קיימת, כאמור, רק במישור הלא חשוב. במישור החשוב אף אחד לא מאבד את הכדור, שתמיד נבעט בהצלחה פעם אחר פעם אל תוך השער הבודד שקיים על המגרש. ברגע שמפתחים מודעות למישור האסטרטגי ומתעלמים מרעשי הרקע של הטקטיקה, כבר נעשה קשה יותר להעמיד פנים, ואולי בגלל זה העמדות הפנים אצלנו הרבה פחות מוצלחות מבעבר: המציאות נעשתה ברורה ואכזרית, וכבר קשה לייחס את הכחשתה לתמימות אידאליסטית או לעיוורון בלתי מזיק. בסופו של דבר, ישראלים שמבקרים ממשלת ימין על תוצאות יישום מדיניות השמאל שלהם-עצמם אולי מאמינים שהם כועסים ומיואשים, אבל מתחת לפני השטח, ההיכרות היחידה שלהם עם כעס וייאוש מתנהלת דרך שכבה עבה של ציניות. זו ציניות של מי שעברו פוליטיזציה טוטלית והפכו למדבירי-אדם מקצועיים, כאלה שרוצים להכעיס ולייאש, ועל ידי כך להכחיד, את מי שנדחק לפינה ויכול לצאת ממנה רק במחיר יציאה סופית מהמשחק.