כל מתמודד עלה בתורו לבמה, הכניס את הראש ללולאת חבל התלייה הקצר, ואז נפתחה מתחתיו הרצפה. השופטים צפו בו רוקד באוויר והשמיעו הערות מלומדות עד שתנועותיו הנואשות פסקו. בסוף התוכנית, אחרי הצבעת הצופים בבית ושקלול התוצאות עם העדפותיהם של השופטים באולפן, חשף המנחה בדרמטיות את זהותו של המנצח שזכה בפרס הגדול: החייאה על ידי טובי המומחים. צוות של רופאים רץ אל גופתו הקרה של הזוכה וטיפל בו בעיסוי לב, הנשמה, ומכות חשמל. כשמאמצים אלה נכשלו, כצפוי, הגיע תורו של המכשף, שהזליף על הגופה מים קדושים, רקד סביבה כשהוא חובש מסכה גרוטסקית, והתפלל לשורה של אלילים אלמוניים. אבל הגופה לא קמה מהמתים, והמנחה נאלץ לתת את פרס הניחומים – צ'ק על סך כמה וכמה מיליונים טובים – למשפחתו של הזוכה. שום דבר מזה לא הפתיע אותי; הכל שם תמיד קרה בדיוק ככה, כל שבוע. זה היה בזבוז זמן מוחלט, דרך עלובה להשמיד את השארית הקטנה שנשארה מסוף השבוע, רגע לפני שהולכים לישון כדי לקום למחרת לעבודה. אבל לא היתה לי ברירה. הייתי מכור לטקס הזה, שעורר בי משהו שאפשר לקרוא לו השראה. יום אחד, אמרתי לעצמי, גם אני אהיה מספיק טוב כדי להגיע לשם. יום אחד גם אני אפסיק למות באלמוניות גמורה כאן על הספה, או בפקק בדרך למשרד, או במשרד עצמו – ואעשה את זה בגדול, על המסך, מול כל אלה שלא הצליחו לאזור אומץ לצאת מאזור הנוחות שלהם.
Each contestant went on stage in turn, inserted his head into the noose of the short rope, and then the floor opened under his feet. The judges watched him dancing in the air and made knowledgeable comments until his desperate movements stopped. At the end of the show, after the viewers at home had voted and the results had been calculated together with the preferences of the judges at the studio, the host dramatically revealed the identity of the lucky participant who won the big prize: resuscitation by the best experts. A team of doctors rushed to the winner’s cold body and treated him with cardiac massage, mouth-to-mouth breathing, and electric shocks. After these efforts predictably ended in failure came the witch doctor’s turn, who dozed the body with holy water, danced around it wearing a grotesque mask, and prayed to a whole catalogue of unfamiliar gods and spirits. But the body failed to rise from the dead, and the host had no choice but to hand the consolation prize—a check in the sum of a few good millions—to the winner’s relatives. None of that surprised me; everything always happened exactly like that, every week. It was a total waste of time, a pathetic way of destroying the leftover that remained from the weekend before going to sleep in order to get up for work the next day. But I had no choice. I was addicted to this ritual, which gave me something that may be called inspiration. One day, I kept telling myself, I too will be good enough to be there. One day I too will stop dying in complete anonymity here on the couch, or in a traffic jam on my way to the office, or in the office itself—and do it big time, on the air, in front of everyone who couldn't muster the courage to leave their comfort zone.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 