קטגוריות
כללי

בית מהעבודה

חשבתי שהבוס שוב התבלבל בסדר המילים, כמו שקרה לו לעתים קרובות. אבל לא: הוא באמת התכוון להגיד שמעכשיו נעבור למתכונת של בית מהעבודה. מעכשיו נהיה משפחה באמת, ולא רק כדימוי ציני של מנהלים.

בימים הראשונים עדיין התגעגעתי למשפחה המקורית שלי, לבית ההוא שעזבתי עם המזוודה האחת שהרשו לנו להביא למשרד. אבל זה עבר לי די מהר. לעובדים אחרים היה קשה יותר עם הגמילה, ומדי ערב הבוס הקדיש לכל אחד מהם זמן איכות: הוא התיישב ליד העובד, החזיק לו את היד והקריא לו סיפור תמים ומנחם עד שהעיניים נעצמו ואפשר היה לעבור לעובד הבא בתור.

שגרת החיים הזו הביאה, כמובן, לעלייה משמעותית בכל הפרמטרים החשובים שבהם נמדדה הפעילות שלנו. החיים שבחוץ – כל אותן שעות חצי מתות בין יום עבודה אחד למשנהו, שגם ככה לא שימשו לשום דבר מעבר לצפייה מסוממת בטלוויזיה או השמדה המונית של אנרגיה מוחית באמצעות הטלפון הנייד – הפסיקו סוף סוף להפריע לפרודוקטיביות שלנו. ורק אז הבנו איזו משקולת מיותרת הם היו על צווארנו כל השנים.

ערב אחד, כשאני והבוס עמדנו שנינו וצחצחנו שיניים מול הראי בשירותים, שאלתי אותו פתאום: לאן כל זה מוביל? עד מתי נחיה כאן ככה?

הוא הסתכל עליי דרך הראי במבט סלחני, ואמר בפה מלא קצף: אפילו שם בחוץ אף אחד לא שואל לאן ועד מתי. כולם חיים מיום ליום, משעה לשעה, הולכים תמיד קדימה ולא מסתכלים לאחור. ואם התפוקה עולה, ואיתה גם שווי המניות, אז עשינו את שלנו.

אתה לא מתגעגע למשפחה שלך – שאלתי ברוב טמטומי – לאישה, לילדים?

שום דבר לא מונע מהם להגיש מועמדות לאחת המשרות הפנויות, הוא אמר באותו טון ואותה הבעה. הם ייבחנו כמו כל מועמד אחר. המשפחה הזאת תמיד מתרחבת, לא? אל תטריד את עצמך בזה, תן למחלקת כוח אדם לשבור את הראש. ועכשיו לך לישון; מחר עוד יום ארוך. אני כבר אבוא להעיר אותך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s