מה, בעצם, אני רוצה כשהיד שלי מזנקת אל שער הכניסה לרשת ופותחת אותו בחיפוש אחרי עוד מנה של ג'אנק פוד מנטלי — חדשות לא חשובות, תגובות רדודות, דעות ממוחזרות? נראה שאני רוצה משהו מעניין, אבל קל; כזה שלא צריך להתאמץ בשבילו. אני רוצה להרגיש שהמוח עובד, אבל לבד, בלי לערב אותי. ואני רוצה את תחושת המבט מרחוק על מה שקורה בעולם: את ה"שם" הבלתי מחייב, שאפשר להיכנס ולצאת ממנו כרצוני, בניגוד ל"כאן" חמור-הסבר, שבו אין חופש דומה. זה מה שאני רוצה כשהיד נשלחת, אבל זה לא מה שאני רוצה אחרי שהיא מגיעה ליעד. כשהיא שם אני חושב רק — איך להפסיק את הטקס האוטומטי הזה, שבו אני מקריב את הזמן שלי לאליל טיפשי שבו אני לא מאמין. כבר שנים אני מצמצם, לאט מאוד, את כמויות הזבל שאני צורך; אבל בתקופה האחרונה יש לי הרגשה הולכת ומתעצמת שזה לא מספיק. אני רוצה ללכת עד הסוף, ומהר. היום אני מתחיל לרוץ.
What do I actually want when my hand leaps toward the network's entry gate and opens it in search of yet another dose of mental junk food — unimportant news, shallow comments, recycled opinions? Apparently, I want something interesting, yet easy, that does not require any effort. I want to feel that my brain is working, but on its own, without involving me. And I want the feeling of looking at the world from afar: the non-binding "there," which I can go into and out of at will, as opposed to the grave "here," which does not offer similar freedom. This is what I want when the hand takes the leap, but not what I want after it has reached its destination. When it is there my only thought is — how to stop this automatic ritual, in which I sacrifice my time to a stupid idol I do not believe in. For years I have been reducing, very slowly, the volume of trash I consume; but recently I have had the intensifying feeling that it is not enough. I want to go all the way, and fast. Today I am starting to run.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 