בעימות בין "הימנעות מהחיים" לבין "לחיות את החיים" (נושא שחשבתי עליו שוב לאחרונה בעקבות קריאה במסה של אריק גלסנר) מה שנחשב ל"חיים" הוא תמיד המעשים השגרתיים, הגנריים, אלה שכולם עושים כברירת מחדל אלא אם החליטו במודע להשתמט מהם, כמו זוגיות, הורות, חברויות, קריירה. בהקשר כזה, אפשר לומר ש"להימנע מהחיים" זה בעצם למרוד נגד הרעיון שלאדם יש סדרה מוכתבת מראש של פונקציות שבהן כרוך מימושו העצמי — כאילו אנחנו מכשיר חשמלי שחייב לבצע את המוטל עליו, אחרת ייחשב למקולקל; ו"לחיות את החיים" זה בעצם להתמסר לאותו רעיון ולהפנות את האנרגיה לביצועו על הצד הטוב ביותר. הבעיה היא שבגישה כזאת אין שום נימוק למה כן לחיות, מעבר לאמירה ש"ככה זה"; והרי הנמנע מהחיים כופר בדיוק בכך שיש איזושהי משמעות ל"ככה זה" הזה. אם מחפשים נימוק משכנע למה לחיות את החיים במקום להימנע מהם, אפשר למצוא אותו רק בראייה שונה של המושג "חיים", שלפיה החיים השטחיים ברמת הפונקציות הביולוגיות והחברתיות, הם — אולי לצערנו — הסביבה היחידה שמאפשרת את קיומם של החיים האמיתיים, העמוקים, שמתרחשים רק ברמה האישית, ושפורחים רק כתגובת נגד לחוסר אנושיות שמכתר אותם מכל הצדדים.
In the struggle between "avoiding life" and "living life" (a subject I have recently given thought to again, following reading an essay by Arik Glasner on Sally Rooney's third novel), what is considered "life" is always the routine, generic actions that everyone does by default except when consciously deciding not to, such as romantic relationships, parenthood, friendships, career. In this context, it may be said that to "avoid life" is to rebel against the notion that human beings have a predetermined set of functions that are inseparable from their self-realization — as if we are a kind of electrical appliance, which must carry out its role or be declared broken; and to "live life" is to surrender to that same notion and divert all of one's energy to its optimal execution. The problem is that such a seemingly positive approach offers no argument that supports living life, beyond saying, in effect, "that's just the way it is"; but those who avoid life are precisely denying that there is any meaning to "the way it is." If we look for a convincing argument for living life instead of avoiding it, we can only find it a different view of the term "life," according to which the superficial life, at the level of biological and social functions, is — unfortunately, perhaps — the only environment that makes possible the existence of the real, deep life, which occurs only at the personal level and flowers only in counterreaction to being completely surrounded by inhumanity.
דן בורנשטיין | Dan Bornstein 